אבל אז, כשהגעתי למשימה הזו…

שוב אני מבטיחה לעצמי – "יאללה, מחר. מחר אני אעשה את זה. סגור!"
אני אפילו כותבת ביומן, מסמנת לעצמי את הזמן.
אבל אז, כשהגעתי למשימה הזו… איכשהו תמיד יש משהו אחר שמרגיש דחוף יותר.
משהו קטן, פרקטי, פשוט, שגם מרגיש… הרבה יותר קל.

אני יודעת שגם היום יש משימה, אותה משימה…
שלא הצלחתי להביא את עצמי להשלים.
וזה כל כך מבאס.
כי אני יודעת שהיא סופר חשובה, ואני יודעת… שגם מחר בטח "לא אגיע אליה."
טוב יאללה, "אז… בשבת." (חחח… כן, ממש.)

זה לא שאני לא מבינה כמה היא חשובה.
להיפך, זה בדיוק העניין – אני כל כך מבינה, שזה מפחיד.
כי אם אני אסתכל, אולי אגלה משהו שאני לא רוצה לראות.
אולי המספרים האלה, הנתונים האלה, יספרו לי סיפור אחר ממה שאני מקווה.
ועל כל מה שלא ברור לי, ועל כל מה שמתחבא שם יחד איתו – עם הלא ברור לי הזה…
אני פשוט מעדיפה לא להסתכל.

וזה לא באמת עוזב אותי, הרי…
אפילו כשאני מסיימת את היום עם רשימה מסודרת של משימות שסימנתי עליהן וי,
המשימה הזו נשארת שם.
כמו איזה משקל קטן, כבד כזה, שלא נותן לי להרגיש את התחושה הנפלאה והשלמה הזו של הצלחה. אמיתית.

וזה לא רק היום הזה, זה הרי כל יום. תמיד נמצא שם.
כי כל עוד אני לא מוכנה להסתכל, הדברים נשארים בדיוק כמו שהם… (או שמתדרדרים? או שלא? …אין לי מושג)
והעסק, שלי, זה שאני כל כך אוהבת, זה שאני משקיעה בו כל כך הרבה –
הוא לא באמת מתקדם, לפחות לא כפי שאני רוצה…

אוקיי, אז מה כן? איך כן?
איך אני כן יכולה להתחיל? מאיפה?
אולי זה רק משהו קטן… שורה אחת.
אפילו רק לעצור רגע ולשאול את עצמי – מה אני רוצה לדעת?
מה אני מוכנה לראות?

📩 אם את מרגישה את זה גם, אני כאן.
לא בשביל לשנות הכול, אלא בשביל להסתכל איתך.
בצעד קטן, שמתאים בדיוק לך.