אבל כשהייתי לבד עם האמת שלי… ידעתי.

לפעמים אני תוהה איך הצלחתי להחזיק את זה כל כך הרבה זמן…

את הפער הזה בין התדמית המצליחה בחוץ, לבין הפחד המשתק בפנים.

כשעמדתי מול הלקוחות שלי, עניתי על מיילים, ניהלתי את העסק… הכל נראה היה כל כך מקצועי, כל כך בשליטה.

אבל כשהייתי לבד עם האמת שלי…

ידעתי.

ידעתי שלמרות כל ההצלחה הנראית לעין, למרות כל התגובות המפרגנות, למרות כל ההזמנות שזרמו – נמנעתי מלהתמודד עם האמת. סירבתי לראות את המצב כמו שהוא באמת. התחמקתי שוב ושוב מלפתוח את הקבצים ולבדוק מה באמת קורה בעסק שלי.

והכי כאב? שידעתי בדיוק מה צריך לעשות. ידעתי שזה פשוט לפתוח את האקסל, להתחיל לרשום, לעקוב, לחשב. זה לא היה מדע טילים.

אבל משהו בי פשוט… לא היה מסוגל.

בכל פעם שניסיתי, משהו בפנים התכווץ. הידיים שלי קפאו מעל המקלדת. המחשבות התחילו לרוץ – מה אם אגלה שטעיתי בגדול? מה אם כל מה שחשבתי שאני יודעת על העסק שלי יתברר כלא נכון?

וככה, יום אחרי יום, אכזבתי את עצמי. את המשפחה שלי.

כי במקום להתמודד, ברחתי.

במקום לקחת אחריות, התחמקתי.

מה הסיפור שסיפרתי לעצמי? שאני לא מספיק טובה במספרים? שזה יותר מדי מסובך?

האמת היא שפשוט פחדתי. פחדתי לגלות שאולי כל מה שבניתי… לא באמת יציב כמו שחשבתי.

אז המשכתי להעמיד פנים כלפי חוץ שהכל בסדר. שאני שולטת בכל. שאני יודעת מה אני עושה. המשכתי לענות בביטחון כשלקוחות שאלו על העסק.

ובפנים? הפחד הזה קרע אותי