"אמא את כל הזמן עובדת ואף פעם אין לך זמן בשבילי!! את בכלל לא איתי!!"
האמירה הזאת תקועה לי עמוק בלב. כי אני רואה את המבט בעיניים שלה. כי אני יודעת שהיא צודקת.
השקעתי את כל כולי בעסק. שעות, מאמץ, אנרגיה. עבדתי בלילות, בסופי שבוע, ולא פעם גם בחגים… השקעתי במוצרים חדשים, בתמונות, בשיווק, בפרסום. הכל כדי שהוא יצליח. שיביא את התוצאות. שיאפשר לי לתת למשפחה שלי את החיים שהם ראויים להם. שנוכל לבלות ולהנות יחד כי זאת הרי כל הפואנטה.
אבל במקום זה מצאתי את עצמי אומרת להם שוב 'רק עוד רגע', 'אין לי זמן', 'אני אגיע גם לזה…'…
בכל פעם שראיתי אותם מחכים לי שאסיים, שאתפנה אליהם, הלב שלי נצבט. ידעתי שהם גאים בי ושהם סומכים עלי שאצליח, אבל הם בעיקר רצו אותי. פשוט אותי.
וככה הימים חלפו. הם גדלו. הרגעים האלה שפספסתי לא יחזרו.
כל בוקר קמתי עם תקווה חדשה. עם אמונה והחלטה שהיום זה יקרה, די! מהיום זה יהיה אחרת. אין מצב. היום אצליח גם לעבוד וגם להיות ולבלות איתם. להיות שם בשבילם. שמהיום אני מתנהלת אחרת, עושה שינוי, שאדע בוודאות שכל ההשקעה הזו שווה את המחיר.
כי הם לא צריכים אותי עוד מעט ואחר כך. הם צריכים אותי עכשיו.
גם את מרגישה לפעמים שאת צריכה לבחור בין העסק לבין המשפחה?
מה הדבר שאת הכי רוצה לשנות ביום-יום שלך כדי שזה יהיה אחרת?